בוקר קריר, אמצע חורף.
אנחנו בדרכנו לעוד משק נסתר, הוויז מוביל אותנו בין בניינים, אנחנו בלב עיר.
פתאום נגלה שטח גדול, אדמה אדומה, אדם עם זקן מתקרב.
יצחק, מסדר את גבותיו העבות ויורד מהטרקטור אדום עז, נגלה לעין זה עובד אדמה.
יש בו עקשנות בעלת אופי משלה. מבטו חודר, כל מילה שיוצאת מפיו היא כמו חץ, פוגעת למטרה.
השדה לא גדול במיוחד, שקית נילון עם מעט עגבניות אחרונות שאסף מחלקת הקיץ שנשארה.
עוד מעט יתחך במתחכת, מכשיר גדול שמתחבר לטרקטור על מנת להפוך את האדמה.
החלקה לאחר מכן תהייה מוכנה שישתול בא ירקות חורף, שורשים ומצליבים.
בחיוך מבויש הוא יתן לכל אחד מאיתנו אחת ויכריז. כאן גדל רק מה שבעונה הוא!
הוא לא מתערב בהלך השנה, כל דבר בזמנו בעקשנות מעוררת הערצה.
הוא תולש עלה של חובזה מצד הגינה מקפל אחד לי אחד לאביאל ואחד לעצמו.
לפני ששם בפה מברך “ברוך אתה ה’ בורא פרי האדמה” ואז מורה לנו לטעום גם.
הכוונה שיש מחזורים לשנה, לכל ירק יש את זמנו באדמה, תנאי מזג האוויר שמאפשרים לו לגדול לטיבו.
אנו רגילים למצוא הכל כל הזמן על המדף במכולות, בשוק או בסופר.
לטענת יצחק לא כך צריך להיות הדבר, יש עונה לכל דבר לא סתם.
זה הטבע והטבע יודע מתי טוב לכל ירק לגדול ולהיקטף כדי להזין את גופנו בצורה הטובה ביותר.
יצחק גופו קצת כפוף ניכר בוא שאיש עבודה הוא. יש בו פשטות, עוצמה ונחישות.
השדה מקיף בית גדול בלב הוד השרון, 15 ילדים ב72 שנים.
1949 הגיעו הוריו ארצה אחרי המלחמה והתחילו בחקלאות.
האדמה היא חייו וחייו הם האדמה. זו הייתה התחושה שלי בכל רגע בחברתו.
כל הגידול הופך לשולי ברגע ששפתיו של יצחק מדברות אמונה.
אנחנו שותקים, באים לעזוב ואז יצחק משחרר הנחת רווחה, הוא מזמין אותנו לקפה בביתו.
אנחנו הולכים לקבל שיעור שלו זוכים רק מעטים, שיעור בדרך החיים.
“ארץ ישראל קשורה אלינו ואנחנו קשורים בא” הוא מכריז ואומר, “אין לה ברכה אם לא העם שיושב בא”.
“תאהבו אותה והיא תתקדש ותפרח כמו כלה, תדברו עליה רעה היא תהפוך לעזובה.”
ברגע כל הפשיטות יצאה, הונחה על השולחן הפשוט שבמרכז הבית, לצד הקפה בסלון מוקף ספרים,
האמת שיצאה מפיו במשך כמה דקות בודדות, נחקקו לעד.
“מה היה כאן לפני שבעים שנה? זרענו בדמעה, חרשנו, נטענו בא אהבה, השקנו במים וקצרנו ברינה.
חזרנו לארצנו שהייתה לנו כבר לפני אלפי שנים.
כולם נקבצו באו לה, יהודים נאספו מכל העולם כדי לחדש את בניין הארץ.
שהיינו מגובשים הארץ נתנה גשם ופריחה, שהיינו מפולגים הארץ הייתה בצורת ומחסור”.
הוא מדגים על כמה תקופות קשות בהיסטוריה.
” אנחנו צריכים להיות מאוחדים, להאמין ולהמשיך להשקיע בארץ ישראל”.
יצחק אומר כ- צוואה רגע לפני שנעזוב.
כך גם אחרי שעות, קולו עוד מהדהד. “שימו לב לגשם, תרגישו מתי האדמה פוריה.
פתחו את העניים ותראו את הבריאה!” נשימה, שתיקה יפה.
לירקות של יצחק זוכים רק מעטים, הוא לא מעוניין בכמויות קונים.
אין לו מבחר, רק מה שצריך, כמה שורות ירק, עצי פרי והדרים.
עזבנו בידיעה שקיבלנו מתנה!
